1בענין "לא תחמד"
On "You shall not covet"
2עוד אמרתי לעורר על דבר אחד, שנכשלין בו בני אדם. הנה ידוע, שעון גזל הוא בין מאחרים ובין מקרוביו, ואפלו מאביו ואמו, כדאיתא בבבא קמא (דף ע.): גנב משל אביו וכו'. ופשוט, דהוא הדין הלאו (שמות כ' ט"ו) ד"לא תחמד', שיך גם כן לכל. ועין בחשן משפט, דהלאו ד"לא תחמד" אינו בחומד בלב לבד, כי אם כשמרבה עליו רעים להפצירו עד שיתן לו, ואם כן לפי זה, אם נתקשר עם אחד בכתיבת התנאים להשיא לו בתו, וגמרו ביניהם הנתינות של כל אחד, דקדם הגמר רשות ביד כל אחד לבקש מה שבלבו, דבלא זה אינו רוצה להתקשר עמו, ולאחר זה הרבה רעים להפציר במחתן שיוסיף לו עוד ועוד, לכאורה יש בזה הלאו ד"לא תחמד". וכן כל כהאי גונא מתנות של רשות [לאפוקי של צדקה], שאין בלבו של הנותן לתן, כי אם לאחר הפצרת רעים, יש בזה משום "לא תחמד".
I have also come to awaken ourselves to another thing that most men stumble in. It is well known that [the issur of] theft obtains both with others and with relatives, and even with one's father and mother, as we find in Bava Kamma 70a: "If one stole from his father, etc." And it is obvious that the negative commandment of "You shall not covet" also obtains with all. And see Choshen Mishpat that the negative commandment of "You shall not covet" does not obtain with desiring in the heart alone, but with one's being so profuse in blandishments of another that he finally consents to give him what he wants. Accordingly, if one joined another in a wedding agreement [tenaim] to wed his daughter to his son and they agreed what each would give [(For before they reach an agreement, each is entitled to ask whatever he wishes, stating that lacking this, he does not wish to sign)], and after this he heaped blandishments upon the other to extract more and more, apparently the negative commandment of "You shall not covet" obtains, and this with all such optional gifts [(as opposed to grants of charity)], where the other does not really wish to give but consents only under the pressure of the blandishments.
3העתקנו פה את ההגהה מהספר "אהבת חסד", שהזכירה החפץ חיים בעמוד רס"ח.
4אגב ראיתי להזכיר פה ענין נחוץ: יש אנשים, שרוצים לעשות יד ושם לזכר עולם על נשמת אבותיהם ועושים להם מצבה של אבן שיש יקרה ומפתחת בפתוחי חותם באותיות מזהבות וכדומה ציורים ופרחים הרבה, ויש שמוסיפין לזה נטיעות יפות וכדומה מתענוגי בני האדם ומפזרין על אלו הענינים ממון הרבה וחושבין שבזה עושין נחת רוח גדולה לנשמת הנפטר וכמה טעות טועין אלו האנשים במחשבה הזו, כי באמת נפש הנפטר אחר פרדתו מן העולם הזה הוא מכיר שם בעולם האמת את התכלית הנרצה של תורה ומצות, כי הוא רואה שזו היא הסחודה היקרה המהלכת שם בכל העולמות, ועבורם יתענג האדם לאור באור החיים, ואז יקר מפז אצלו איזה מצוה קלה שעשה בעולם הזה, ומתמרמר הרבה על עצמו, על שכלה ימי חייו בהשגת תענוגי הבל וכבוד המדמה, שהוא צריך לתת דין וחשבון עליהם, ואם כן, מה נחת רוח יוכל להגיע לו כשרואה שבניו, שכלה עליהם כל כחותיו, וחשב עליהם בחייו שהם יצילו אותו מן הדין בפעלותיו הנאות והישרות ולבסוף הם מוסיפין עוד תענוגי הבל כאלה. ?
5ויותר טוב היה להם שישימו מצבה שאינה יקרה כל כך ובאותיות פשוטות ולא מזהבות ובלי ציצים ופרחים ובלי נטיעות (אבל עצם המצבה הוא ענין נצרך לנפש המת, כמו שאמרו רז"ל בשקלים), ויתר ההוצאות, שנופלין על זה, היה להם לקנות ש"ס ולתנו לבית המדרש, ויכתבו עליו שהוא לזכר נשמת אבותיהם, או לעשות מזה גמ"ח קבוע לזכר נשמת אבותיהם, ובזה היה מתעלה נפשם מאד למעלה, כי מכל הלואה והלואה שנתוסף להם מצות עשה דאוריתא, ממילא נתוסף זכות לאבותיהם גם כן, כמו שכתב בספר "יש נוחלין", דזכיות ומצות שעושה הבן אחר מיתת אביו, הוא כפרה לנפש אביו, אף על פי דמנפשה קעבד. וכתב על זה בנו, בעל השל"ה, וזה לשונו: ולא זו בלבד שמציל את אביו מדינה של גיהנם ומתיר אותו מן היסורין, אלא אף זו שמכניסו אחר כך לגן עדן ונותנו במחצת הצדיקים, כדאיתא בזהר סוף פרשת בחקתי (מלאכי א' ו'). "בן יכבד אב" אף על גב שמת, מחיב יותר לכבדו, דכתיב (שמות כ' י"ב) "כבד את אביך" דאם אותו הבן הולך בדרך רע ומכשול, ודאי מבזה לאביו וכו' ואם הבן ההוא הולך בדרך הישר והטוב ומעשיו מתקנים, ודאי שהוא מכבד לאביו בזה העולם לנגד בני האדם ומככד אותו בעולם הבא נגד הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מרחם על האב ומושיב אותו בכסא הכבוד, עד כאן לשון הזהר הקדוש והנה אם יפה כח הבן לעשות לאביו את כל הכבוד הזה ולהכניסו לגן עדן, קל וחמר שיפה כחו לגרם לאביו שלא יהיה נדון בגיהנם וביסורין. ומה שכתב בספר "חסידים", שאין התפלה והצדקה מועלת כשאדם עושה בשביל אדם רשע, יש לומר שלא אמרו כן אלא לגבי איש נכרי אשר לא מזרעו הוא, אבל בנו הוא כרעא דאבוה (הרגלים של אביו) בודאי יועיל עד כאן לשונו
6ויציר האדם בנפשו, אלו היה הוא בעצמו, חס ושלום, משלך באש או בשאר יסורים קשים, כמה היה חפצו ותשוקתו שבניו יכנסו בעבי הקורה בעבורו, באיזה עצה שיוכלו להצילו מזה הענש הנורא. כזה וכזה יראה הוא בעצמו לעשות עבור נשמת אביו ואמו, שעמלו בכל כחותיהם עליו, עד שעשוהו לאיש, להצילם בכח מעשיו הטובים מענש עונותיהם המר, כי בודאי אדם אין צדיק בארץ וגו', ובפרט בתוך שבעה ושלשים, שאז כח הדין מתוח יותר, כידוע, יראה להרבות עבורם תורה וצדקה וחסד כפי כחו, שבזה יצילם מדינה של גיהנם ויביאם לחיי עולם הבא כל זה יתן החי אל לבו, ובמדה שאדם מודד בה ימדדו לו כל זה התבוננתי מדבריו הקדושים והנה באמת על ידי כל מצוה שהבן עושה מועיל להנפטר, כמו שהובא שם בספר "יש נוחלין" בשם הראשונים, וכל שכן במצוה זו של חסד, שנתעורר למעלה על ידי זה מדת החסד, כמו שכתבנו בפרקים הראשונים בשם חז"ל, כמה יועיל זה למעלה לנפש הנפטר, שיתנהג השם יתברך עמו בכל עניניו גם כן במדת החסד, גם שעל ידי זה נזכר שם של אבותיו לעיני הכל לטובה, שאומרים: אשרי שזה ילד, אשרי שזה גדל! וממילא נתעורר עליהם זכות ורחמים גם כן מלמעלה, ועין שם עוד בדברי בעל השל"ה, שהביא כמה מאמרי חז"ל, ומסים שם: דהעושה צדקה בשביל נפש המת (אפלו אם איננו קרובו, רק שאיננו רשע, וכל שכן כשהוא בנו ובתו או אחיו ואחותו), בודאי הוא עושה הצלה גדולה ונחת רוח לנשמתו, עין שם ועקר הענין הובא גם כן ב"יורה דעה", סוף סימן רמ"ט, עין שם.
7על כן כשארע, חס ושלום, לאחד, שמת לו אחד מיוצאי ירכו בימי עלומיו, ולא הניח לו שם ושארית בארץ, מהראוי שיעשה לו יד ושם לזכר נשמתו במצוה הקבועה לדורות, וכנ"ל, אם יש בכחו, ואז לזכר עולם יהיה צדיק, ואפלו אם אין בכחו לזה, על כל פנים יתנדב עבורו איזה ספר, הצריך לרבים ללמד בו ויכתב עליו את שמו, ובכל עת שילמדו בו, יהיה לנחת רוח לנשמת הנפטר וכן ראיתי רבים נוהגין יתן ה' יתברך שיקים בימינו מקרא שכתוב (ישעיה כ"ה ח'): "בלע המות לנצח, ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים" וגו'
8תפלה על הדבור ועל השמיעה, שחברה ה"חפץ חיים" זצללה"ה, ונמצאת בספר "חובת השמירה":
9נכון שיבקש בקשה זו בבקר אחר התפלה, וגם ממילא בזכירתו בפה יהיה לו דבר זה למזכרת, שלא ילכד בם.
10רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך אל רחום וחנון, שתזכני היום ובכל יום לשמר פי ולשוני לבלי להלכד בדבורים אסורים, דהינו מעון לשון הרע כדכתיב (שמות כ"ג א'): "לא תשא שמע שוא", וקרי בה לא תשיא, שאסרה התורה לספר ולקבל, וגם מעון רכילות כדכתיב (ויקרא י"ט ט"ז): "לא תלך רכיל בעמך". ואהיה זהיר מלדבר, אפילו על איש יחידי, וכל שכן מלדבר דלטוריא על כלל ישראל, שעונו חמור מאד. וכל שכן להזהר מלהתרעם על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא עון חמור יותר מן הכל, וכדכתיב בפרשת חקת (במדבר כ"א ד'): "ותקצר נפש העם בדרך וידבר העם באלקים ובמשה", ועבור זה נשלחו עליהם הנחשים השרפים וגו'. (במדבר כ"א ז') "ויאמרו חטאנו, כי דברנו בה' ובך". ומלדבר דברי שקר, כמו דכתיב (שמות כ"ג ז'): "מדבר שקר תרחק". ומלדבר דברי חנפה, שמיפה לאיש על עולותיו בפניו, כמו דכתיב בפרשת מסעי (במדבר ל"ה ל"ג): "ולא תחניפו" ומלדבר דברי ליצנות, כמו דכתיב (ישעיה כ"ח כ"ב): "ועתה אל תתלוצצו, פן יחזקו מוסריכם" ומלישב בין ליצנים, כדכתיב (תהילים א' א'): "ובמושב לצים לא ישב" ולהיות זהיר מאונאת דברים, כמו דכתיב (ויקרא כ"ה י"ז): "ולא תונו איש את עמיתו", וקבלו חז"ל, שהוא קאי על אונאת דברים. ולהיות זהיר מהלבנת פנים, אפילו בשעת תוכחה כמו דכתיב (ויקרא י"ט י"ז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" ולהיות זהיר מלדבר דברי גאוה, כמו דכתיב (דברים ו' י"ב): "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך", וקבלו חז"ל, שהוא אזהרה לגסי הרוח, וכמו דכתיב (דברים ח' י"ד): "ורם לבבך ושכחת", וכדאיתא בגמרא (סוטה דף ה'): וגאוה, אפלו בלב אסור, כדכתיב (משלי ט"ז ה'). "תועבת ה' כל גבה לב". וכן מלדבר דברי מחלקת, כמו שנאמר (במדבר י"ז ה'): "ולא יהיה כקרח וכעדתו", וכדאיתא בגמרא, שהוא אזהרה, שלא להחזיק במחלקת (סנהדרין דף ק"י). וכן מלדבר דברי כעס, שהוא גם כן עון חמור מאד בעצמותו, וגם מביא לידי מחלקת ושאר דבורים אסורים, ואמרו חז"ל. כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה. וזכני שלא לדבר, כי אם דבר הצריך לעניני גופי או לנפשי, ושיהיו כל מעשי ודבורי לשם שמים.
Hebrew: the classic text (Torat Emet transcription, shown without vowels). English: Rabbi Shraga Silverstein (CC-BY). Via Sefaria. Learning for halacha? Please ask your Rav. All the library · Jer’s Torah Page